הם מגיחים בהפתעה, בעוצמה, ולרוב גם ברגעים הכי לא נוחים - התקפי זעם של ילדים, או כפי שהם מכונים בשפה המקצועית - טנטרומים. בין אם זה בסופר, בגינה או רגע לפני השינה, כל הורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בבכי, זורק חפצים או חווה התפרצות רגשית שקשה להכיל.
מה בעצם עומד מאחורי ההתנהגות הזו, האם מדובר במניפולציה מתוחכמת או בצורך רגשי אמיתי, ואיך נכון להגיב? להציב גבולות, להכיל, או אולי פשוט לחבק? מוזמנים לקרוא מה גורם להתקפי זעם אצל ילדים, מתי הם חלק נורמלי מההתפתחות, ואילו כלים יכולים לעזור לנו לעבור את הסערה בשלום.
מה זה בעצם טנטרום?
אם אתם הורים לילדים קטנים, התקפי זעם לא זרים לכם. הם מופיעים לראשונה בסביבות גיל שנתיים וברוב המקרים נעלמים תוך שנים ספורות. היום כבר יודעים לאבחן את אותם התקפים בשם - טנטרום, אבל בעבר הדביקו לילדים שסבלו מהתקפי זעם את התוויות הלא מחמיאות "ילד עצבני" או "סתם ילדה לא מחונכת".
גם ההורים לא יצאו נקיים מהאירוע, ועוברי אורח שראו ילד בוכה ומשתולל בקניון, בהחלט היו יכולים להאשים את ההורים המסכנים בחינוך גרוע. העניין הוא שלילדים שמפגינים התקפי זעם אין מכנה משותף מלבד היותם ילדים, וגם ההורים לא צריכים להרגיש אשמים, התקפים לא בהכרח קשורים לחינוך מסוים שהענקתם לילד.
ההורים אולי לא אשמים בהתקפי הזעם אבל לתגובות שלהם יש בהחלט השפעה על חיזוק התופעה
אז מה גורם להתפרצויות זעם אצל ילדים?
ראשית צריך להבין שמדובר בביטוי של מצוקה שקיימת אצל הילד - זה יכול להיות תחושת פחד, חוסר אונים, תסכול, ולפעמים זה פשוט עייפות או רעב. התקפי הזעם מתגלים בגיל שבו הילדים כבר מתחילים לדבר, אבל לא תמיד מצליחים לבטא כמו שצריך את הרצונות שלהם, בעיה שיוצרת הרגשת לחץ ותסכול.
למשל ילדים עם בעיות קשב וריכוז או עם בעיה בוויסות הרגשי, מוצאים את עצמם לעיתים קרובות יותר במצבי טנטרום. בעוד שאצלם בראש הרצונות ברורים, צודקים ומנומקים, היכולות הוורבלית אינן מספקות והתוצאה - פנים מאדימות, רגליים רוקעות ודמעות זולגות.
זה לא באשמתנו - אבל לפעמים אנחנו לא ממש עוזרים
ההורים אולי לא אשמים בהתקפי הזעם אבל לתגובות שלכם יש בהחלט השפעה על חיזוק התופעה. הרי אם גם אנחנו נתחיל לצעוק ולהשתולל כי הילד לא ממושמע, הוא עלול לחקות גם את הצד הזה ולהקצין אותו. גם תגובה לא אחידה להתקפי זעם עלולה לעודד את ההתנהגות הלא רצויה, במקום להפחית אותה. אם פעם אחת נהיה תקיפים וברורים ובפעם השנייה נעלים עין, הילד עשוי לקבל את המסר שזו התנהגות מקובלת וכך הוא צריך להמשיך לפעול.
איך מטפלים בחוכמה בטנטרום?
הנה רשימת המלצות לתגובות רצויות ולא רצויות להתקפי זעם של ילדים:
- לא לנסות "להחזיר" לילד באותו מטבע - כלומר צרחות וצעקות מהצד שלנו עלולות להחמיר את הסיטואציה.
- אין טעם לעמת את הילד עם עובדות או עם ההיגיון שלכם - זכרו שילד במצב טנטרום לא מסוגל להכיל טיעון רציונלי שישכנע אותו פשוט "לצאת מזה", וטיעונים כאלו רק יעמיקו תחושת התסכול שלו.
- גם אם הטנטרום הגיח במקום ציבורי מול עיני זרים, השתדלו להכיל את המצוקה הרגשית של הילד, אבל סמנו גבולות ברורים. במילים אחרות, רקיעת רגליים אפשרית, אבל השלכת חפצים אסורה. הבהירו לילד שאתם מבינים שהוא כועס, מאוכזב או מתוסכל, אבל צורת ההתנהגות שלו מתקבלת עד גבול מסוים.
- במקרים רבים - חיבוק חם ואוהב יעשה פלאים. הביטוי הפיזי מבהיר לילד שאתם עדיין שם בשבילו ומוכנים לעטוף ולהכיל עד שהמצב יירגע.
עוד טיפ קטן - ברגע שאתם מזהים שעלול להתפתח התקף טנטרום, נסו ליצור הסחת דעת כלשהי. נניח שאתם בקניון והילד מתחיל לצרוח אחרי שסירבתם לקנות לו גלידה, נסו להציע משהו אחר שיחזיר לילד את תחושת השליטה - זה יכול להיות מדבקה, ספר או פעילות מסוימת.
נסו למנוע את הטנטרום מראש
אחד הכלים היעילים ביותר בהתמודדות עם התקפי זעם הוא מניעה מראש - כלומר לזהות את הסימנים המקדימים, ולהתערב לפני שהסערה פורצת. טנטרום לא מופיע פתאום, אלא לרוב מגיע על רקע של עייפות, רעב, שעמום, תסכול או צורך רגשי שלא נענה. אם הילד מתחיל לגלות סימני אי-שקט, מתלונן על רעב, או נראה חסר סבלנות - זה הזמן לפעול.
ניתן למשל להציע חטיף קטן לפני יציאה מהבית, לאפשר מנוחה קצרה לפני פעילות חדשה, או להסביר מראש מה צפוי לקרות, כדי להפחית את תחושת חוסר השליטה. גם מצבים כמו הפסד במשחק או סירוב לבקשה עלולים להוות טריגר - ולכן כדאי להכין את הילד מראש לאפשרות של אכזבה, ולתת לו כלים להתמודד איתה.
היכרות עם הרגישויות האישיות של הילד, תכנון נכון של סדר היום, ושיחה מקדימה - יכולים להפחית משמעותית את הסיכוי להתפרצות רגשית.
